המזון הוא חומר אורגני מהצומח או מהחי, שמכיל את היסודות ואת התרכובות הדרושים לגוף ליצירת אנרגיה וחומר גלם לרבייה, לגדילה, להתפתחות, לתפקוד תקין ולריפוי רקמות.
המזון הוא חומר שהגוף יכול לנצל לצרכיו בלי להנזק.
יש בטבע הרבה חומרים ותרכובות, שאמנם מכילים את החומרים הדרושים לקיומו, אבל מאחר שהם מכילים גם חומרים רעילים, אין הם ראויים להיכלל בקטגוריה של "מזון", משום שנוכחות הרעלים אינה מאפשרת לגוף לנצל כראוי את היסודות החיוניים שבהם.
קפה, תה, עלי טבק, כינין ואופּיום מכילים חלבונים, פחמימות, מינרלים וויטמינים למכביר, אך הגוף אינו יכול לנצלם. לפיכך אפשר לכנות בשם "מזון" רק את אותם חומרים, שהגוף מפיק מהם תועלת ואין בהם שום נזק.
כל היסודות המרכיבים את גוף האדם מצויים באוויר, במים ובמזון, אך היסוד היחיד שהגוף מנצל מן הטבע הוא החמצן שבאוויר.
היסודות המצויים במים ובאדמה נקלטים על-ידי הצמח, הקושר אותם אל הפחמן שבאוויר בתהליך ההטמעה, המתבצע בעזרת הכלורופיל שבצמח.
רק הצמח מסוגל לקשור את אנרגיית השמש וליצור תרכובות אורגניות מיסודות בלתי אורגניים המצויים באדמה, באוויר ובמים.
רק הצמח הופך חומרים בלתי אורגניים לאורגניים. כאשר חומר אורגני מת, הוא מתפרק על-ידי חיידקים, ויסודות שונים חוזרים לאדמה ומשמשים אחר כך ליצירת חומרים אורגניים חדשים.
בעלי החיים והאדם אינם מסוגלים לחקות תהליך מופלא זה, ולכן הם תלויים בצמח, המשמש מתווך בינם לחומרים באדמה.
למעשה, הצמח, ובעיקר העלה, משמשים בית חרושת טבעי לייצור מזון. לפיכך כל חומר לא אורגני אינו יכול לשמש את האדם כמזון; כדורי סידן שאלפי אנשים נוטלים אינם מספקים יותר סידן מהסיד שמצוי בקומקום. זה סידן לא אורגני, השוקע בדפנות כלי הדם וגורם הסתיידות ואבנים בכליות.
בתהליך חימום המזון בבישול, באפייה, באידוי ובעיקר בטיגון הופכות תרכובות מזון שונות לחומרים בלתי אורגניים. כ- 50% מהסידן הופכים לבלתי אורגניים בבישול.
המזון הופך בתהליך העיכול לחומר התא עצמו . חומר אורגני ישמש מזון, כאשר אפשר לאפיינו בשלוש תכונות:
1. הגוף יכול לעכל אותו, כלומר לשנות אותו מבחינה כימית ופיזית כדי שיוכל להיספג במעיים.
2. המזון צריך להיספג דרך המעיים בדם.
3. המזון צריך להגיע מהדם לכל תאי הגוף המשתמשים בו לבניית התא עצמו.
כל חומר שהגוף אינו יכול להשתמש בו לצרכיו הופך לרעל ומופרש דרך הגוף כמעט ללא שינוי.
למשל, אלכוהול עובר בדם כאלכוהול, מצטבר בתאים כאלכוהול ומופרש החוצה בעיקר דרך הכליות כאלכוהול בלי לעבור שינוי, ולכן אלכוהול אינו נחשב מזון.
התלות בעולם הצומח מוחלטת! האדם אינו יכול ליצור תרכובות מיסודות שונים המצויים בטבע בשפע. זה תכונה בלעדית של הצומח.
אנו יודעים בדיוק מה הם מרכיביו של תפוח העץ, אבל אין זה אומר שאנו יכולים ליצור תפוח עץ.
בעלי חיים שונים זה מזה במבנה האנטומי ובהרכב הכימי של מיצי העיכול, ולכן תרכובות אורגניות מסוימות יכולות לשמש מזון לסוג אחד של בעלי חיים ולהיות רעל לסוג אחר.
הסנאי יכול להיזון מבלוטים של עצי אלון, אך לבני האדם זה רעל.
|
המושג "מזון טבעי" אין פירושו שהמזון נמצא בטבע, כי אם מזון הטבעי לאדם, שמתאים לו מטבע בריאתו.
|
כל בעל חיים מצויד במערכות ובאיברים המאפשרים לו לזהות את מזונו, להשיג אותו, להכניס אותו למערכת העיכול שלו, לעכל אותו ולהפיק ממנו תועלת.
כדי לתת תשובה חד-משמעית לשאלת האופי התזונתי של האדם, עלינו לערוך השוואה בין האדם לבעלי חיים אחרים בנוגע לקשר שבין סוגי המזון שהם אוכלים ובין נתוניהם הפיזיולוגיים והביוכימיים.
באמצעות השוואה אנטומית אפשר לשייך את האדם מבחינה תזונתית ולהתאים לו את מזונו הטבעי. תהליך התזונה כולל ארבעה שלבים: זיהוי המזון, השגתו, אכילתו ועיכולו.
זיהוי המזון
כל בעלי החיים מזהים את המזון על-פי החושים. חוש הריח וחוש הראייה הם שני החושים העיקריים שבעזרתם מזהים בעלי חיים את מזונם.
אצל כמה מבעלי החיים משתתף גם חוש השמיעה בזיהוי המזון.
לעומת זאת חוש הטעם אינו נחשב לאמצעי מזהה מזון, אבל יש לו תפקיד בהגנה מפני מזונות בלתי רצויים.
עופות מזהים את מזונם בדרך כלל בחוש הראייה, ואילו הטורפים מזהים את מזונם בדרך כלל בחוש הריח עוד לפני זיהוי הטרף על-ידי חוש הראייה.
אין להניח שהטבע קיפח את האדם, ולא צייד אותו בחושים לזיהוי המזון.
אנו מזהים את מזוננו בעיקר באמצעות חושי הראייה והריח. כדי להשיב על השאלה: איזה אובייקט בטבע מזוהה על ידי חושינו כמזון, צריך להביא בחשבון שהמזון שהאדם אוכל עבר שינויים רבים, ולכן הוא אינו נתפש על-ידי החושים בצורתו הטבעית המקורית.
כשאנו רואים פרה, תרנגולת, איילה או ארנבת, האם נוצרת אצלנו אסוציאציה של מזון?
האם אנחנו תופשים ריח של דם בהמה שחוטה כמשהו נעים?
האם פרה או תרנגולת חיות מעוררות את מיצי העיכול שלנו? האם יש לנו חשק לנעוץ בפרה שיניים וציפורניים, לקרוע לחתיכות ולאכול?
המראה של בעל חיים שותת דם וריחו דוחה אותנו, ויש אף אנשים שמתעלפים למראה דם.
לעומת זאת הטורף רואה באיילה את מזונו, והמראה שלה וריחה מגרים אותו וממריצים אותו לרדוף, להשיגה ולטרוף אותה. עם זאת מנת הבשר המונחת בצלחת אינה דוחה את האדם, מאחר שהיא נראית אחרת ומדיפה ריח אחר, ואינה מזכירה כלל את הבהמה החיה.
כדי שהאדם יוכל לאכול בשר ולא להידחות על ידיו בחושיו, עליו להרחיק את בית המטבחיים ממקום מגוריו, כדי שלא ישמע את הקולות, לא יראה את המראות ולא יריח את הריחות.
כמו כן עליו לבשל את הבשר ולתבל אותו כדי לחפות על הטעם ועל הריח הרעים.
לעומת זאת הפירות והירקות בטבע מושכים את עינו של האדם בשלל צבעיהם.
לחלק ניכר מהפירות והירקות יש גם ריח ניחוח או ריח ניטרלי, אך לא דוחה.
בראותו פרי בשל על העץ, יש לאדם חשק לגשת, לקטוף ולאכול. הטורפים אינם נמשכים את הפרי, כי אינם מזהים אותו כמזון.
השגת המזון
אחרי שבעל החיים מזהה את מזונו באמצעות חושיו, עליו להשיגו, ולשם כך הוא חייב להיות מצויד באמצעים ובכישורים המתאימים. החיות הטורפות מצוידות בשלושה אמצעים עיקריים להשגת מזונן:
- יכולת ההפתעה
- מהירות התנועה
- היכולת להרוג את הטרף
הטורף יכול להתקרב אל קרבנו בשקט, בתנועה איטית ושפופה ואחר כך לפתח מהירות המגיעה כמעט למהירות מכונית (הצ'יטה יכולה לפתח מהרות הקרובה ל-100 קמ"ש).
לאחר שהטורף משיג את קרבנו, הוא יכול לאחוז בו ולהורגו בשיניו וציפורניו.
לאדם חסרים הכישורים והאמצעים האלה. הוא אינו יכול לרוץ במהירות של ארנבת או של איילה; הוא הולך זקוף וגלוי לסביבתו; ואין לו שיני טרף או ציפורני טרף להרוג בעזרתן בעל חיים. הטבע לא צייד את האדם באמצעי טרף פיזיולוגיים.
כבעל חיים זקוף ההולך על שתיים, הוא גם אינו בנוי ללחך עשב כמו הפרה והסוס, אך הוא מסוגל להושיט יד בקלות ולקטוף את הפרי, לקלף אותו אם צריך ולהכניסו לפיו, ומסוגל גם לטפס על העץ במקרה הצורך.
כמו כן יכול האדם ללקט גרגרים, עלים ושורשים המצויים מתחת לעצים.
זקיפות קומתו של האדם מצביעה על כך שאת מזונו עליו לחפש למעלה, ולא על האדמה.
אכילת המזון
רוב הטורפים יכולים לנגוס בטרף ולבלוע אותו אפילו ללא לעיסה (הנחש בולע את הטרף שלם).
האדם אינו יכול לקחת חתיכת בשר חי ולבלוע אותה, כי ייחנק למוות. הוא גם אינו יכול ללעוס את הבשר, אלא אם כן זה רוכך תחילה בבישול. מאחר שכל בעלי החיים מכניסים לפיהם את המזון בצורתו הטבעית, גם האדם צריך לנהוג כך - ללעוס ולבלוע רק את החומרים שאין צורך לשנות ולהכין בתהליך כלשהו.
לפיכך ברור שרק פירות, אגוזים ורוב הירקות נועדו למאכל אדם, כי רק אותם אין צורך לבשל.
עיכול המזון וספיגתו
לאחר זיהוי המזון, השגתו ואכילתו הוא צריך לעבור תהליך של פירוק על-ידי מיצי העיכול שבמערכת העיכול. תהליך פירוק המזון בבני אדם שונה לחלוטין מאשר בטורפים.
תהליך העיכול אצל בני האדם מתחיל בפה, שבו מצויות בלוטות רוק מפותחות המכילות אנזימים שתפקידם העיקרי הוא לפרק פחמימות רב-סוכריות ולהופכן לדו-סוכריות. לכל בעלי החיים הצמחוניים יש בלוטות רוק מפותחות. לעומת זאת בלוטות הרוק של הטורפים הן קטנות ובלתי מפותחות, משום שהטורפים אינם אוכלים עמילנים ואינם זקוקים לאנזימים המפרקים אותם.
הרוק של בני האדם הוא בעל תגובה בסיסית קלה, ואילו של הטורפים הוא חומצי.
לטורפים יש לשון מחוספסת בעלת זיפים, שנועדה לסלק שיירי מזון, כגון שערות ועצמות, והיא משמשת להם גם כמברשת לניקוי העור, ואילו לבני האדם לשון חלקה כמו לחיות הצמחוניות.
לבני אדם יש תריסריון, שהוא המשך הקיבה, ואילו לטורפים אין תריסריון, וקיבתם פשוטה ועגולה.
לחיות המלחכות עשב יש קיבה בעלת ארבעה תאים. קיבה ותריסריון (הקשור לעיכול הפחמימות, בעיקר בפירות) קיימים רק אצל בני האדם והקופים.
אצל הטורפים חומציות הקיבה רבה לעומת בני האדם. שיניהם חדות, ואילו השיניים הטוחנות של האדם קהות. תנועת הלסת של האדם היא לצדדים, ואילו אצל הטורפים רק למעלה ולמטה - השיניים העליונות והתחתונות אצל האדם נפגשות, אך אצל הטורפים הן אינן נפשות ומשמשות כמספריים לקריעת הבשר.
צינור העיכול אצל האדם ארוך פי ארבעה מזה של הטורפים יחסית לגוף, ושווה לאורך הצינור של הקופים. הצינור הקצר יחסית אצל הטורפים מונע מהבשר להירקב, ואילו ריבוי התאית במזון הצמחי של האדם אינו מאפשר ספיגה מהירה במעי הדק, ולכן הוא חייב להיות ארוך.
המעי הגס של הטורפים הוא חלק וקצר, אצל המלחכים הוא חלק ומעוקל ואצל בני האדם הוא מעוקל ובעל שקעים הקשורים לפעולה הפריסטליטית של השרירים הטבעתיים.
כמו אצל החיות הצמחוניות במעי הגס של האדם לא צריכים להיות חיידקי ריקבון, אלא רק חיידקי תסיסה. ואכן, זה המצב בתינוק שרק נולד. חיידקי הריקבון יוצרים רעלים המגרים את המעי הגס, ונוצרים דלקות וכיבים הגורמים הרעלה כללית של הגוף. אצל הטורפים המעי הגס קצר, וקיימים בו אנזימים המנטרלים את רעילות הבשר השוהה בהם.
ההבדלים האנטומיים-פיזיולוגיים של מערכות השגת המזון ועיכולו אינם היחידים המבדילים בין האדם לטורפים. יש הבדלים נוספים, כגון: עיני האדם והקוף קדמיות, ואילו לטורפים ולמלחכים יש עיניים פרופיליות (עין אחת בכל צד), המאפשרות שדה ראייה רחב יותר.
לבני אדם ולקופים יש נקבוביות העור הפולטות את עודף החום בצורת זיעה, ואילו הטורף חסר נקבוביות בעור ומווסת את החום דרך הלשון.
הטורפים והמלחכים הולכים על ארבע, ואילו האדם זקוף והולך על שתיים.
אצל הטורפים הגוף במצב אופקי, והראש - שבו נמצאים ארבעת החושים (שמיעה, ראיה, ריח וטעם) - נמצא בקו ישר עם הגב. הרכנת הראש מאפשרת שימוש בחושים אלה ומשמשת גם לביצוע פעולת האכילה ולהכנסת המזון לפה. צורה זו של נשיאת הגוף משמשת גם להסוואה.
לעומתם האדם הולך זקוף, והראש הוא החלק העליון של גופו. החושים נמצאים רחוק מהאדמה וקרובים יותר לעצים.
מעל האמור לעיל אפשר ללמוד שהמזון הטבעי ביותר של האדם הוא פירות (אגוזים כלולים בקטגוריה זו). הפירות מושכים אותנו בצורתם, בריחם ובשלל צבעיהם.
אנו מצוידים באמצעים פיזיולוגיים המאפשרים לנו לקטוף אותם ולאכול אותם ללא כל הכנה.
מערכת העיכול שלנו מותאמת להפליא לעיכולם, והם מכילים את כל אבות המזון הדרושים לקיומנו. לפי מדעי האנתרופולוגיה, הארכיאולוגיה ומדעים אחרים, האדם קיים כבר כארבעה מיליוני שנים. במרבית התקופה הזאת לא השתמש האדם בכלים ולא ידע להדליק אש.
בני אדם חיו באזורים טרופיים חמים (לאדם אין פרווה שתחמם אותו), ועיקר מזונם היה פירות. בספר בראשית, שמייצג מסורת עתיקת יומין, נאמר: "ויאמר אלוהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע, לכם יהיה לאכלה" (בראשית ב' 29) "עשב זורע זרע" הוא הגדרה בוטנית לפרי (הפרי הוא חלק הצמח המכיל את הזרעים).
"ויטע אלוהים גן עדן...ויצמח אלוהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל...ויצו אלוהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל" (בראשית ב' 8-9 15). האם יכולים בני האדם בזמננו להתקיים מפירות ואגוזים בלבד? באופן תאורטי התשובה חיובית, מבחינה מעשית העניין מורכב יותר.
רוב בני האדם מרוכזים באזורים שבהם אי אפשר לספק שפע פירות וירקות טריים כל השנה. והרי אין לצפות שהאסקימואים יאכלו רק פירות וירקות. האדם הסתגל למזונות שאינם מתאימים לו מבחינה פיזיולוגית, ועליו להכינם בעיקר בבישול.
הסתגלות למזון שאינו מתאים לו, אין פירושה שהאדם התאים את עצמו לאותו מזון.
גם לאחר 20-30 אלף שנות אכילת בשר לא השתנו שיני האדם, והן אותן שיניים קהות שאינן יכולות לטרוף. ההסתגלות למזון אחר היא טכנית. האדם יצר כלים ונשק לצוד באמצעותם בעלי חיים; הוא למד להשתמש באש לריכוך הבשר כדי שיוכל לאכול אותו; ולמד לגדל לעצמו מזון.
האדם המודרני איבד את החוש הטבעי שיש לכל בעלי החיים בטבע, המאפשר לו לבחור את המזון המתאים לו ביותר.
תעשיית המזון מקפידה בעיקר על הטעם, על הריח ועל המראה, אבל לא על האיכות. המזון עובר שינויים רבים הגורעים מאיכותו, כמו: חומרי שימור, צבעי מאכל ושאריות חומרי הדברה.
המזון מספק צרכים ביולוגיים בריאותיים, שתפקידם לקיים את הגוף במצב של בריאות תקינה.
ההנאה מהמזון משנית, היא אמצעי המדרבן להשיג את המזון, אך האדם הפך את ההנאה מהמזון למטרה בפני עצמה.
בשל השינויים במזונו נפגעת בריאות האדם, והוא נתקף מחלות כרוניות ניווניות, כגון: קוליטיס, דלקת מפרקים, מחלות כבד וכליות, הזדקנות מוקדמת ומחלות ממאירות.
נובמבר 2003
דף הבית
